top of page

מחשבות של אשת אברך לקראת שבועות

רק על עצמי לספר ידעתי. רק על ביתי שמושפע ממנה באינספור דרכים, על מפת הלב שמוארת בכל פעם מחדש בזרקור של אמת ושל טוהר.



חג השבועות שמתקרב, הוא מין תזכורת שנתית עבורי מדוע אנחנו בוחרים מדי בוקר בדרך החיים שלנו.

הבחירה בחיים של תורה, עם אבא ובעל שחובש את ספסל בית המדרש, גם שנים אחרי שחבריו כבר אינם לידו, הופכת לפחות ופחות מובנת מאליו עם כל שנה שחולפת.

משנה לשנה אני פחות יכולה לדמיין את הבית שלנו בלי שהתורה במרכז, ומשנה לשנה הבחירה בה נהיית תובענית יותר, דקה יותר, חדה יותר.

אנחנו צריכים להצדיק את הבחירה בה, קודם כל לעצמינו – כי הילד כבר בן 30, וכולם מסביב רכשו מקצוע ופתחו עסק ורק אתה, עדיין יושב מול אותו סטנדר שישבת בו בגיל 18, ובודק בכל יום מחדש אם כיוונת נכון את מיתרי הלב. אם אתה עדיין משתגע ומתלהט אחריה, או שהיא נהייתה לך לקרדום להסתתר בו מפני העולם הזה.

וצריך להצדיק את הבחירה בה - לעולם, להורים, ולכל השואלים אז מה תעשה איתה כשתהיה גדול.

ולהצדיק לחשבון הבנק, כי בניגוד למה שחושבים, ה-1500 שקל האלה בחודש לא גדלים משנה לשנה עם הוותק, ולא צוברים קרן השתלמות ופנסיה וריבית. והאינפלציה העושקת כל חלקה טובה לא פוסחת גם על סף דלתנו.


ובימים כאלה שהיא עומדת בעין הסערה הציבורית, יותר ויותר קשה לי לדבר אותה. את הבחירה הכל כך אינטימית הזו, שזר לא יבין. שאי אפשר לכמת את ערכה למספרים, להכניס לטבלאות אקסל ולומר - הנה תרומתה לתל"ג הלאומי.

רק על עצמי לספר ידעתי. רק על ביתי שמושפע ממנה באינספור דרכים, על מפת הלב שמוארת בכל פעם מחדש בזרקור של אמת ושל טוהר.

וגם אני שוכחת. ויש ימים שמתבלבלת. שמתעייפת מלהחזיק. שבעולם של זוגיות שיוויונית לא יודעת עוד איך לומר, שכל דקה ודקה שלו חשובה ואני אשאר מאחור, בעורף, להחזיק כביסות, כלים וילדים.

אך יוזמות מרגשות שצומחות במגזר בשנים האחרונות מחממות את הלב ונותנות תחושה שקרנה של התורה הולכת וגדלה. הפורום שנרקם בשנתיים האחרונות "תורתם אומנותן", מעלה על נס גם את הצד הנשי של המשוואה ונותן הרבה כח.

בערב הוקרה ל'נשות עמלי תורה' בחסות המועצה אזורית שומרון בו השתתפתי השבוע, קיבלתי משב של אוויר, של רוח, של לב. דיברה איתנו הרבנית לבנון שהביאה תורה יציבה של דור אחר, והרב שמואל אליהו שמאיר כמו תמיד באור של אהבה. והבחירה שלנו קיבלה לפתע פרוז'קטור של הערכה.

הרגשתי הכרה, והלב שלי התרחב לקבל שוב תורה. לקבל שוב את העול המתוק הזה באהבה ובשמחה והודאה על הזכות.

הכותבת היא תחיה פרץ אברכית בישיבת "רועה ישראל" מתוך אתר בשבע

הפוסט המקורי נמצא ב: https://www.inn.co.il/news/602702?utm_source=whatsapp&utm_medium=social&utm_campaign=share

Comments


bottom of page